כמעט בכל התרבויות והחברות ממלאים מנהגי קבורה ואבל לפחות שלושה תפקידים: * סילוק פיזי של גופת המת * טיפול במסעה של הנפש מארץ החיים למקום מנוחתה * הסדרת היחסים החברתיים בין המת לקרוביו כדי למנוע טומאת מתים יש שהיו קוברים את הגוססים בטרם תצא נשמתם. יש שהניחו את הגוויות על ראשי העצים, יש ששרפו את הגוויה. הצורה הנפוצה ביותר היא עדיין הטמנת הגופה באדמה. כדי לפייס את רוח המת מפגינים האבלים בהבלטה את צערם על מותו ועורכים את טקס הלוויה ברוב פאר ובסעודה. כדי למנוע מרוח המת לחזור לביתה נהגו חברות שונות מנהגים שונים: * הוציאו את המת מהבית מפתח שלא היה רגיל לצאת ממנו * הוציאו אותו ורגליו קדימה * הולכים הביתה בדרכים עקלקלות וזורעים בדרך מכשולים * קושרים את נפשו ל”ביתו” החדש ומנעימים לו את קיומו שם עם מזון, כלים, פסלים וחפצים אהובים * הדרך הארוכה של המת מלווה בשטרי כסף מיוחדים וספר הוראות ומדריך לעולם המתים. במקומות שונים נוהגים להלין את המת לפחות לילה אחד בביתו – אנגליה, אירלנד – ובני המשפחה והידידים עורכים ליל שימורים מלווה באכילה ושתיה. את גופות אנשים רמי מעלה מציגים זמן מה בפומבי כדי שהציבור יוכל לחלוק להם כבוד. כבר בזמנים קדומים נהגו לרכז את קברי כל יישוב במקום אחד. בחברה השבטית דאגה המשפחה לסדרי הקבורה אבל בארצות המערב קיימים מארגני הלוויות על בסיס מסחרי ועיסקי והם הדואגים לטיפול בגופה עד לקבורה.